החלטה בתיק רע"א 59490-05-12

1. מדינת ישראל, המבקשת, תובעת את המשיב בבית משפט השלום בבאר שבע לפינויו וסילוק ידו משטח מקרקעין בצפון הנגב ובתוכו אתר עתיקות.

הנתבע טוען כי הינו בר רשות מטעם המדינה בשטח הנדון וכי הרשאה זו מעוגנת במדיניות שנהגה לעניין עידוד ואישור הקמת "חוות בודדים".

בהחלטה מיום 1.5.12 נעתר בית משפט השלום (כב' השופט י. פרסקי) לבקשת המשיב להתליית הליכי התובענה - והורה על התליית ההליכים כמבוקש לתקופה של 180 יום - זאת לשם מיצוי ההליכים בוועדה הממשלתית הבינמשרדית הפועלת מכוח חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון מס' 4) התש"ע.

בית משפט השלום ציין בהחלטתו כי העובדה שעניין המשיב והשטח דנן תלוי ועומד בפני אותה הוועדה מצדיקה דחייה מסוימת בבירור התובענה.

הוא אף הוסיף והפנה להחלטות שניתנו בתובענות אחרות שהוגשו על ידי המדינה נגד מתיישבים "בחוות בודדים" (תוך שהוא מודע להבדלים מסויימים שבין התובענה דנן לאותן התובענות).

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין בדחיית הדיון ל- 180 יום משום היתר כלשהו לשימוש שאינו מותר עפ"י חוק.

2. בפני בקשת המדינה לרשות לערער על ההחלטה. לטענתה הוועדה הבינמשרדית אינה דנה אלא בבקשות מתיישבים שנערכו עימם חוזים ביחס למקרקעין - ואילו בענייננו של המבקש לא נערך כלל חוזה - ועל כן לטענתה אין הוועדה מוסמכת לדון בעניינו.

עוד טוענת המדינה כי על אף שההחלטה, נשוא בקשה זו, עניינה בקביעת מועדים ובסדרי דין - מחלחלים הדברים לפגיעה מהותית בסדר הציבור - הדורש בירור משפטי ואכיפה מהירה בעניינם של פולשים שלא כדין למקרקעי ציבור - שכך הוא לטענתה המבקש.

3. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב - לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

החלטת בימ"ש השלום הינה החלטה דיונית מובהקת שבסדרי דין ובקביעת מועדי דיון - דא ותו לא.

בהחלטה שכזו מעצם טיבה האמור, לא תתערב ערכאת הערעור אלא במקרים נדירים שאין המקרה דנן נמנה עליהם.

עפ"י כתבי הטענות חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה מה טיב ההרשאה שניתנה למבקש (אם בכלל), על ידי מי ניתנה ההרשאה, האם היה מוסמך לכך והאם אותה הרשאה נטענת (על ידי המשיב) תקפה כל עיקר.

משהובאו הדברים על ידי המבקש לפתחה של הוועדה הבינמשרדית - איני מוצא שגגה בהחלטת בית משפט קמא ליתן אורכה של 180 יום במהלכם תדון הוועדה באותה הבקשה - לרבות בטענת המדינה כי בעניינו של המשיב היא אינה מוסמכת לכך בהעדר חוזה בכתב.

4. כך או אחרת, אין בהחלטה נשוא בקשה זו אלא מה שיש בה.

לאמור, דחייה בת 180 ימים בבירור הליכי התובענה.

להסרת ספק - היה ובתום תקופת 180 הימים לא תינתן החלטת הוועדה רשאית כמובן תהיה המדינה (המבקשת) לפנות לבית משפט השלום בבקשה לקביעת מועד לדיון.

בבקשה שכזו, אם תוגש, רשאית תהיה המדינה לשוב ולהעלות כל טענה שתמצא לנכון מבלי שההחלטה, נשוא בקשה זו, תהווה משום ממצא שיפוטי (שמלכתחילה אינו נמצא בה) לרבות התנגדות לבקשת דחייה או התליית הליכים נוספת - אם תוגש כזו על ידי המשיב.

5. בהינתן כל זאת - אני דוחה את הבקשה.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות בקשה זו בסכום של 3,600 ש"ח.